על מבחן החולה הסביר כאמת מידה לבחינת היקף וגבולות- חובת הגילוי בראי בטיחות הטיפול
- 26 במאי
- זמן קריאה 1 דקות
עו"ד ד"ר ראש עינב עצמונה
חוק זכויות החולה [1], כפי שנכנס לתוקף בשנת 1996 (להלן: "החוק"), מעלה על נס ערכים חשובים הקשורים לזכויות האדם ומגלם עקרונות וחובות מתחום המשפט, המוסר, האתיקה המקצועית וההלכה. עם חקיקתו, ביקש המחוקק ליתן את היחס ההולם ולאזן פערי כוחות בין המטפל למטופל, להבטיח מתן טיפול איכותי תוך שמירה על כבודו, פרטיותו וזכויותיו.
ללא ספק, האחריות לחיי המטופל ולבריאותו הרובצת על כתפותיהם של אנשי הצוות הרפואי היא ביטוי עיקרי להכרה בערך האדם וקדושת חייו. עם זאת, האיזונים הם בדיו שעל פיו השלכות רבות המחויבות להסדרה משפטית, חוק ההתחשבות בשינויים בין היתר נוגעים לקונפליקט בין תפיסתו של בעל המקצוע את זו של המחוקק, שכן הם נוטים במרבית המקרים שלא לראות בדוקטרינת ההסכמה מדעת, כפי שאומצה מזה עידן הישראלי, ולאחר מכן עוגנה בחוק, משום שהיא מחייבת את המטופל על גופו לאחר שקיבל את כל המידע הרפואי הדרוש לו, ומגלמת בתוכה בין היתר את האוטונומיה שלו. בהתאם לכך יש לנסות ולשכלל על מנת שייתן הסכמה מדעת לטיפול רפואי.
מאמרי ״חובת הגילוי בראי בטיחות הטיפול״ שפורסם בביטאון הסתדרות האחים והאחיות בישראל לשנת 2026.
לקריאת המאמר המלא
